הרומן שלי עם עולם העיצוב התחיל לפני הרבה שנים. זה בעצם קרה בלי ששמתי לב, בבית של סבא וסבתא שלי, כשהייתי אפרוח.
סבא וסבתא שלי, פנינה ואריה מילר, היו אנשים של פעם, עם עיניים טובות, לב ענק ובית רחב ידיים שתמיד היה מלא בבני משפחה, חברים וגם אנשים מזדמנים שלא הכרתי.
סבתא שלי, פנינה, היתה אחות מיילדת ראשית בבי"ח. היא היתה האישה המדויקת והפדנטית שפגשתי – עד היום.
כל כך אהבתי להתלוות אליה לסיבוב הקניות הרגיל שלה: אצל הקצב שפחד ממנה והיה שומר לה את הסחורה הטובה - בצד, בסופר, אצל אשת הפרחים הסמוכה.
סבתא שלי אירחה לילות סדר ל – 40 אנשים כל שנה והיה לה גאנט מתוקתק מאין כמוהו.
היא היתה גוזרת את הזמנים לאחור ומחלקת משימות לכולם. הבית היה נראה כמו במבצע צבאי בימים שלפני ליל הסדר.
השולחן הארוך, עם המפה המגוהצת וסט הכלים ששמור לארועים מיוחדים – עמדו דום כבר יום קודם.
הסכו"ם שהיה עשוי כסף טהור – נוקה מבעוד מועד. לכל ילד היה גביע כסף אישי, מפיות מעומלנות, כרטיסי שמות מקושטים וזרי פרחים בכל פינה.
אני זוכרת את ההתרגשות שאפפה את הארוע, את כל הילדים משחקים ביחד בחצר הבית הגדולה, כי הכלל הראשון של סבתא היה שמי שלא עוזר – שיצא לה מהמטבח!
סבתא פנינה היתה מנהלת את הארועים הללו בקור רוח מופתי. היו לה רשימות ומחשבונים בתוך הראש.
אני לא זוכרת שהיא התלוננה, אבל אולי הייתי קטנה בשביל לשים לב. בזכותה ובזכות סבא, גדלנו כולנו עם התרגשות, אהבה גדולה ל"ביחד", לבדיחות פרטיות שחזרו על עצמן בכל שנה, למשפחתיות, להכנסת אורחים, נדיבות, ומעל הכל – לתחושה שהביחד הזה – הוא הדבר הכי חשוב.
לצד הארועים הגדולים, אני זוכרת היטב את סופי השבוע שתמיד היו מלאים באוכל ובבני משפחה.
בשבתות במרפסת, סבתא היתה מכינה קפה קר מיוחד לכולם, שהגיע עם כפיות ארוכות (קפה נמס עם קרח וכדור גלידת וניל) – וואוו איזה שוס זה היה! היא היתה מכינה את העגלה המיוחדת שלה, בסדר קבוע: למעלה היו הכוסות והמשקאות ובקומה התחתונה היו צלחות, שטרודל תפוחים ועוגות שהיא היתה אופה, פירות כיד המלך ועוד ועוד..
סבא שלי היה חקלאי גאה. פירות ההדר שלו היו ונותרו – הכי טעימים בכל העולם. בסופי שבוע, הוא היה מביא איתו המון ארגזים מלאים בכל טוב ומסדר אותם בשורה בכניסה לבית.
כל מי שסיים את הביקור והלך לדרכו, קיבל ארגז כזה. ואם הוא מחה ואמר שאין לו מה לעשות עם הכמות האדירה הזאת, סבא אריה היה צוחק בקול גדול ומכריח אותו לקחת בכל זאת.
לקח לי הרבה שנים לחזור לכל הזכרונות האלו ולהבין שסבתא שלי האהובה, עיצבה את האישיות שלי, הרבה יותר משהבנתי. הרצון שלי להשתמש בכלים יפים ולארח בני משפחה או חברים, ולתת להם את התחושה שהם מרכז העולם - כל אלה התפתחו אצלי מינקות והפכו לרצון גדול ליצור מקומת שיהיו בית עבור אנשים.
בתים שיאהבו אותם ויחבקו אותם ואת האהובים שלהם, בדיוק כמו שהבית של סבא וסבתא שלי, ברחובות, חיבק את כולנו במשך שנים ארוכות.
בתים שאפשר יהיה להכנס אליהם ולהוריד את כל ההגנות, ולדמיין את סבא שלי צוחק ומשלח ארגז פירות עם עובר אורח שרק עצר לשאול שאלה.
כ – 25 שנים עבור מאז שסבא וסבתא נפטרו בהפרש של שנה זה מזו. טביעת האצבע של שניהם צרובה אצלי עמוק בפנים. הלוואי שאצליח להעביר הלאה קמצוץ מכל מה שהם העניקו לי.
