לסבא וסבתא היו שלוש פינות אוכל:
פינת אוכל זוגית ויומיומית בתוך המטבח, שולחן אוכל קטן בחדר האוכל שצמוד למטבח ושולחן אוכל נוסף וענק, שהיה צמוד לסלון וליציאה למרפסת ושימש אותם בארועים מיוחדים.
פינת האוכל שבתוך המטבח, שימשה אך ורק לארוחות בוקר.
שולחן האוכל הענק – שהיה מכפיל את גודלו – שימש בארוחת ראש השנה וליל הסדר. אולי אני טועה, אבל אני חושבת שבמשך השנה הוא לא היה בשימוש מלבד זרי פרחים שהיו מונחים עליו.
את ארוחות הערב, היו אוכלים מסביב לשולחן האוכל הקטן, או במרפסת.
שולחן האוכל הקטן שימש לארוחות היומיום עם הנכדים, ימי הולדת, הדלקות נר בחנוכה ועוד ארועים שגרתיים וקטנים יחסית.
השולחן הזה עשוי מעץ מלא וכבד של פעם, ולו 2 הגדלות ו - 4 כסאות תואמים.
יש לי כל כך הרבה זכרונות מהשולחן הזה.
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, מבקשת תוספת של אוכל, עוד לפני שהתחלתי לאכול, ואת סבתא עונה לי "יש לך עיניים גדולות. קודם תסיימי מהצלחת ורק אז תקבלי תוספת". משפט שעבר ממנה ישר אל הילדות שלי.
סבא שלי נפטר בגיל 79 ממחלת הסרטן. מחלקאי נמרץ ופעיל, הוא הלך לעולמו בתוך 3 שבועות. ההלם והכאב היו גדולים. סבתא, שחיה איתו כל חייה, נשארה לבדה בבית הגדול שהם בנו ביחד.
הייתי בכיתה י' ואני זוכרת שהיה לאמא שלי כלל – כל ערב התקשרנו לסבתא ושאלנו אותה מה שלומה. אני גם זוכרת שלמרות שהיא היתה אישה חזקה מאד – שמעתי על הקול שלה, שהיא מנסה להיות חזקה בשבילנו, ושנורא בודד ועצוב לה.
אני זוכרת את שיחת הטלפון האחרונה, בה סיפרתי לה שקיבלתי 82 במבחן בכימיה, למרות ששנאתי את המקצוע ושנאתי את המורה הצעירה שכבר הודיעה לי שכימיה זה לא בשבילי. היא כל כך שמחה. צחקנו על מורה המעצבנת ש"הראתי לה מה זה".
סבתא נפטרה מארוע לב בצורה פתאומית. אני בטוחה עד היום שהיא נפטרה מצער, כי חייה לא היו חיים בלי סבא אריה והעיניים הטובות שלו.
כשבגרתי ועברתי לגור בתל אביב, הייתי צריכה לרהט את הדירה הקטנה והישנה שלי בארבע ארצות. השולחן הסתובב בתוך המשפחה, ואני כבר לא זוכרת איך, אבל הוא חזר אל חיי.
השולחן הזה ראה אותי מתחתנת ויולדת את שתי בנותיי. את כל השמחות וגם ארועים עצובים, עברנו עם השולחן הזה, עומד כסלע במקום מרכזי בבית שלנו.
לפני שנתיים כשעברנו דירה, הבנתי שעם כל הקושי שבדבר, הגיע הזמן להפרד, השולחן לא מתאים בשום צורה לבית החדש.
פליקס, הנגר המקסים שאני עובדת איתו כבר שנים, שיפץ את השולחן באהבה, קילף ממנו לכה ושנים שהיו עליו וחשף את הצבע המקורי והבהיר שלו.
אני לא מסוגלת להרפות מהשולחן ומהזכרונות שמגיעים איתו, והוא נמצא כרגע באחסון, אבל יודעת שהוא עוד יחזור לביתי ביום מן הימים. ואלי אולי כשהילדות יגדלו ויעברו לגור לבד בדירות קטנות וישנות בתל אביב – השולחן יהיה שם בשבילן, בזמנים טובים ובזמנים פחות טובים. שולחן של פעם מלא בזכרונות.
